כיצד נורים כדורים ברובה?
כדורי האקדח או הרובה (Bullet) כוללים נפץ, אבק שריפה ונוקר. הרובה המקורי עם הנוקר הומצא בשנת 1807. הירי בו היה מהיר ובטיחותי מכל קודמיו, אבל עדיין לא מושלם.
הרובה הזה היה כלי הנשק הראשון שכלל מנגנון עם נוקר. הנוקר הוא מעין חוד קטן, שבלחיצה על ההדק היכה בנפץ קטן שבכדור הרובה. פגיעת הנוקר בנפץ גרמה לו להתפוצץ. הפיצוץ הקטן הזה שולח סילון של להבה אל מאגר של אבק שריפה שנמצא בכדור הרובה. כשאבק השריפה הזה מתפוצץ, הוא הודף את הקליע, שנורה במהירות ובכוח לעבר המטרה שאליה מכוון האדם שיורה.
מדובר במנגנון חכם, אבל מוגבל מעט. כי בתנאי לחות עלול היה אבק השריפה להירטב וכלי הנשק יחדל לפעול. כשאין ירי כזה, בשעת קרב או הגנה על עצמך משודדים, המשמעות היא לא פעם מוות או תבוסה.
רק בהמשך יומצא "כדור הרובה" המודרני, זה שאנו מכירים היום, זה עם התרמיל (casing), שבעורפו נפץ קטן ובחזיתו הקליע והוא אוטם את הגז שיווצר בפיצוץ שיתרחש בו והוא זה שידחוף את הקליע החוצה.
כדור זה, המוכר לנו היום, עתיד לשמש ברובים, אקדחים ואפילו תותחים.
החידוש בכדור הרובה המשופר והחדיש יותר הוא באיחוד של הנפץ (primer), אבק השריפה (powder) והקליע (projectile) - ליחידה אחת.
שלושת אלה מאורגנים כך שיהיה בידוד מסוים בין הנפץ ואבק השריפה, אך גם איטום מוחלט של הנפץ ואבק השריפה מהלחות שמחוץ לתרמיל. התוצאה היא בידוד מצוין, שמאפשר מעתה לנשק לפעול גם בתנאי לחות, בזכות העובדה שאבק השריפה שלו לא יירטב.
כשהיורה לוחץ על ההדק (trigger) הוא מפעיל את הנוקר (firing pin), שהוא מעין פין קטן שתפקידו לנקוש בחוזקה בנפץ.
נקישת הנוקר בנפץ יוצרת בו פיצוץ קטן של התחמושת, אבק שריפה מועט שמאוחסן בנפץ עצמו.
הפיצוץ הזה יוצר שולח סילון של להבה אל אבק השריפה שבחלל התרמיל של כדור הרובה.
אותה להבה מציתה את אבק השריפה העיקרי שבכדור וגורמת לו להתפוצץ. הפיצוץ החזק יוצר גזים בלחץ גבוה מאוד, שהודפים את הקליע שנמצא בחזית הכדור של הרובה.
כך הקליע נורה קדימה דרך הקנה (barrel) אל מחוץ ללוע הרובה (muzzle) - במהירות עצומה ובכוח רב לכיוון שאליו מכוון היורה. בוםםםם!
כדורי האקדח או הרובה (Bullet) כוללים נפץ, אבק שריפה ונוקר. הרובה המקורי עם הנוקר הומצא בשנת 1807. הירי בו היה מהיר ובטיחותי מכל קודמיו, אבל עדיין לא מושלם.
הרובה הזה היה כלי הנשק הראשון שכלל מנגנון עם נוקר. הנוקר הוא מעין חוד קטן, שבלחיצה על ההדק היכה בנפץ קטן שבכדור הרובה. פגיעת הנוקר בנפץ גרמה לו להתפוצץ. הפיצוץ הקטן הזה שולח סילון של להבה אל מאגר של אבק שריפה שנמצא בכדור הרובה. כשאבק השריפה הזה מתפוצץ, הוא הודף את הקליע, שנורה במהירות ובכוח לעבר המטרה שאליה מכוון האדם שיורה.
מדובר במנגנון חכם, אבל מוגבל מעט. כי בתנאי לחות עלול היה אבק השריפה להירטב וכלי הנשק יחדל לפעול. כשאין ירי כזה, בשעת קרב או הגנה על עצמך משודדים, המשמעות היא לא פעם מוות או תבוסה.
רק בהמשך יומצא "כדור הרובה" המודרני, זה שאנו מכירים היום, זה עם התרמיל (casing), שבעורפו נפץ קטן ובחזיתו הקליע והוא אוטם את הגז שיווצר בפיצוץ שיתרחש בו והוא זה שידחוף את הקליע החוצה.
כדור זה, המוכר לנו היום, עתיד לשמש ברובים, אקדחים ואפילו תותחים.
החידוש בכדור הרובה המשופר והחדיש יותר הוא באיחוד של הנפץ (primer), אבק השריפה (powder) והקליע (projectile) - ליחידה אחת.
שלושת אלה מאורגנים כך שיהיה בידוד מסוים בין הנפץ ואבק השריפה, אך גם איטום מוחלט של הנפץ ואבק השריפה מהלחות שמחוץ לתרמיל. התוצאה היא בידוד מצוין, שמאפשר מעתה לנשק לפעול גם בתנאי לחות, בזכות העובדה שאבק השריפה שלו לא יירטב.
אז איך מתבצע הירי בכדור הרובה או האקדח?
בכל כדור רובה יש נפץ, הממוקם בחלקו האחורי של התרמיל וכולל מעט חומר שריפה.
כשהיורה לוחץ על ההדק (trigger) הוא מפעיל את הנוקר (firing pin), שהוא מעין פין קטן שתפקידו לנקוש בחוזקה בנפץ.
נקישת הנוקר בנפץ יוצרת בו פיצוץ קטן של התחמושת, אבק שריפה מועט שמאוחסן בנפץ עצמו.
הפיצוץ הזה יוצר שולח סילון של להבה אל אבק השריפה שבחלל התרמיל של כדור הרובה.
אותה להבה מציתה את אבק השריפה העיקרי שבכדור וגורמת לו להתפוצץ. הפיצוץ החזק יוצר גזים בלחץ גבוה מאוד, שהודפים את הקליע שנמצא בחזית הכדור של הרובה.
כך הקליע נורה קדימה דרך הקנה (barrel) אל מחוץ ללוע הרובה (muzzle) - במהירות עצומה ובכוח רב לכיוון שאליו מכוון היורה. בוםםםם!
