שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהי מטפורה ומה החשיבות שלה ביצירתיות?
מטפורה (Metaphor) היא אמצעי לשוני שבעזרתו ניתן להסביר את עצמנו. הן מאפשרות למשל להאיר מושג אחד בתכונות של מושג אחר.
כך מדברים על משהו, על ידי שמדברים על משהו אחר.
המושג "מטפורה", אגב, הוא צירוף של "מטא" (אחרי או מעבר) ו"פראין" (לשאת).
יש המון מטאפורות אפשריות, דימויים שמקלים על הבנת מושגים אחרים. יש ביניהם שהן כל כך שכיחות שכולם כבר התרגלו אליהן. למשל נורה שמייצגת רעיון. ודאי ראיתם פעם או פעמיים בחייכם ציור או אייקון של נורת חשמל, כמסמלת רעיון. או למשל חשיבה, שמיוצגת בציור כגלגלי שיניים בתוך הראש. אלה דימויים, מטאפורות.
עוד דוגמה? - נניח כשאומרים שמשהו הוא כמו משהו. למשל, אם נאמר שגבר הוא צבר, כואב מבחוץ אבל רך ונעים מבפנים. במטפורה הזו אנו מתארים את תכונותיו של הגבר, בתכונותיו המוכרות של פרי הצבר. יש בזה יתרונות רבים, כי כך ניתן להדגיש את מה שאליו אנו מכוונים, על ידי זה שאנו מדברים על משהו שזו תכונתו העיקרית או המוכרת מאד. הקוצים של הצבר ידועים יותר מהקוצים שאנו רוצים להדגיש את קיומם אצל הגבר...
השימוש שלנו, בני המין האנושי, בדימויים ובמטאפורות, הוא מאד נוח. כשאנו חושבים על דבר אחד, תוך התייחסות לדבר אחר, אנו מבינים טוב יותר, את הבעיה. לא פעם זה מסייע לנו להבין גם את הפתרון. המטאפורה של קריירה במונחים של לוחמה וניהול קרבות (נגד הבוס או המתחרים העסקיים, למשל) "מסדר" לנו היטב את הבנת הדברים ומבהיר מה עלינו לעשות, מאסטרטגיה ועד טקטיקות, ממארב ועד התקפה. ובעצם, גם לזכות בילדה שאנו אוהבים זה סוג של יעד שיש לכבוש, לא?
בניגוד לדימוי, במרבית המטפורות אין מילות השוואה דוגמת "כמו", "דומה ל" וכדומה. כשאומרים על האנציקלופדיה שלנו "אאוריקה היא ים של מידע", לא מתכוונים שהיא באמת ים. הכוונה במטפורה הזו, שבאאוריקה, כמו ים, יש עושר רב (של ידע) ושניתן להפליג על פניה ולגלות עוד ועוד דברים חדשים, כמו שספן יכול לגלות יבשות ואיים בים הגדול.
הנה השימוש במטאפורות בתרבות (מתורגם):
https://youtu.be/A0edKgL9EgM
מטאפורות ויזואלית בקולנוע:
https://youtu.be/2qYXoJtuzZg
מהי ביצת קולומבוס?
בֵּיצַת קוֹלוֹמְבּוּס הפכה בתרבות המערבית מעין משל לדבר שנראה מסובך וקשה לפתור אותו, אך בעצם קל לפתור אותו בתכסיס או תחבולה פשוטה. כשאומרים על משהו ש"הפתרון כמו ביצת קולומבוס" מתכוונים לכך שיש דרך לא שגרתית לפתור אותו.
קולומבוס העלה את רעיון הביצה כשאציל ספרדי טען בפניו, שאם הוא לא היה מגלה את אמריקה אז מישהו אחר היה עושה זאת. קולומבוס אחז ביצה ושאל את הנוכחים מי יוכל להעמידה על קודקודה. איש לא הצליח. אז הטיח קולומבוס את הביצה בשולחן והעמידה על הקודקוד השבור. כולם התפעלו מהתכסיס והוא אמר משהו כמו: "אחרי שמישהו מראה לך איך עושים זאת, הכל די קל, לא?"
הנה סיפורה של ביצת קולומבוס:
http://youtu.be/MKCi8cW9_3o
ספרדי שמתאר את הסיפור:
https://youtu.be/MPhJIPodR3g
ומנגנון שהעלה הממציא ניקולה טסלה, של שדה מגנטי מסתובב שמאפשר להעמיד את הביצה, מבלי שתישבר:
http://youtu.be/aWTXgQ_IdtI
מה היה החורף של הבינה המלאכותית?
החורף של הבינה המלאכותית (The winter of artificial intelligence), או "חורף ה-AI", הוא מונח המתאר תקופה משמעותית בהיסטוריה של מדעי המחשב והטכנולוגיה. תקופה זו, שהתרחשה בעיקר בשנות ה-70 של המאה ה-20, סימנה נקודת מפנה בהתפתחות הבינה המלאכותית ובתפיסה הציבורית שלה.
בתחילת דרכה, בשנות ה-50 וה-60, הבינה המלאכותית הייתה מושא להתלהבות ואופטימיות רבה. חוקרים ומדענים הצליחו לפתח מערכות שיכלו לבצע משימות בסיסיות כמו משחק שחמט ופתרון בעיות מתמטיות פשוטות. ההישגים הללו יצרו ציפיות גבוהות לגבי העתיד, והאמונה הרווחת הייתה שבקרוב נראה מכונות חושבות ברמה אנושית.
אולם, עם כניסת שנות ה-70, החלה להתפשט תחושת פיכחון. התברר כי המערכות שפותחו היו מוגבלות מאוד ביכולותיהן, המחשבים לא ענו על הציפיות הגבוהות שתלו בהם ודרשו תכנות מורכב ומפורט, אפילו לביצוע של מטלות פשוטות יחסית. גם מדענים מצאו את עצמם מתקשים ללמד מחשבים דברים בסיסיים שתינוק יודע לעשות, כמו להבין משפטים על פי ההקשר שלהם ושפה בכלל. הטרידו גם העלויות הגבוהות במיוחד שהיו כרוכות בפיתוח והתחושה בתחום הייתה שהתוצאות לא עומדות בציפיות הגבוהות שנוצרו בעשורים הקודמים.
כתוצאה מכך, ההתלהבות והאופוריה סביב הבינה המלאכותית דעכו. המימון למחקר ופיתוח בתחום הצטמצם באופן דרמטי, וחלק מהחוקרים המובילים עברו לתחומים אחרים. תקופה זו סימנה האטה משמעותית בהתקדמות התחום, והובילה לספקנות רבה לגבי היכולת להגשים את החזון של מכונות חושבות.
חוקרים שונים מגדירים אחרת את אורך התקופה. יש הטוענים שהתקוות המנופצות בחורף של הבינה המלאכותית נמשך עד שנות ה-80, כשתחום ה-AI מתחיל לחוות פריחה מחודשת ואיטית, כשבין השאר שווקו לראשונה מכונות ה-LISP, מכונות הבינה המלאכותית הראשונות. אחרים טוענים שהאביב של הבינה המלאכותית מגיע רק באמצע שנות ה-2000. אין ויכוח שהשינוי הונע, בין השאר, מפיתוח "מערכות המומחה", מערכות ממוחשבות שנועדו לחקות את יכולות קבלת ההחלטות של מומחה אנושי בתחומים ספציפיים. התפתחויות אלו סימנו את תחילתו של "האביב" החדש בבינה מלאכותית.
וכך, בתוך עשור מאז 2005, השתנו מקצה לקצה התפיסה לגבי הבינה המלאכותית והתחזיות לגביה. מי שהובילו לכך היו קבוצות שונות של חוקרים, שניסו בהתמדה לפתח "מוח ממוחשב". הגישה התבססה על הרעיון שהמוח האנושי הוא אוסף רכיבים, המחוברים ביניהם כשלכל אחד מהם תפקיד עצמאי משלו. השינוי שהובילו אותן קבוצות, בהשראת מדעי המוח, היה "הלמידה העמוקה", גישה לבניית מכונות תבוניות, ברעיון שהחל להבשיל ולהתפתח יותר ויותר.
את התוצרים של השינוי המאסיבי הזה אנחנו רואים היום, בעידן הבינה המלאכותית הגנרטיבית, המכונות הלומדות ואינסוף הפיתוחים שמתפוצצים מול עינינו ומושתתים על Deep Learning, אותה "למידה עמוקה", שבה המחשב לומד ומלמד, למעשה, את עצמו.
השפעתו של חורף הבינה המלאכותית חרגה מעבר לתחום המדעי והטכנולוגי. הוא השפיע באופן עמוק על התפיסה הציבורית של התחום, וסימן מעבר מאופטימיות מופרזת לגישה מפוכחת יותר לגבי האפשרויות והמגבלות של טכנולוגיה זו. תקופה זו עיצבה את הדרך שבה אנו מתייחסים לבינה מלאכותית עד היום, ומזכירה לנו את החשיבות של שמירה על ציפיות ריאליסטיות לצד המשך החדשנות והפיתוח הטכנולוגי.
למרות שהחורף של הבינה המלאכותית נתפס בזמנו כתקופה של נסיגה, בראייה לאחור ניתן לראות בו שלב הכרחי בהתפתחות התחום. הוא אילץ את החוקרים לבחון מחדש את הנחות היסוד שלהם ולפתח גישות חדשות ומציאותיות יותר, שבסופו של דבר הובילו להתקדמויות המשמעותיות שאנו עדים להן כיום בעולם הבינה המלאכותית.
הנה סיפור החורף של הבינה המלאכותית:
https://youtu.be/w_v5lumtoPk
כך משתלב חורף הבינה המלאכותית בתולדות ה-AI כשלב קשה ומשתק:
https://youtu.be/yaL5ZMvRRqE
וכך קידמה למידת המכונה את הבינה המלאכותית לשלב הבא (מתורגם):
https://youtu.be/f_uwKZIAeM0
מי היה סרגיי אייזנשטיין שהכניס את המונטאז' לקולנוע?
סרגיי אייזנשטיין (Sergei Eisenstein) הוא מהבימאים הגדולים בתולדות הקולנוע. זה גאון קולנוע מוקדם, יהודי רוסי שעושה סרטים מתקדמים לתקופתם, מסתבך עם סטלין, משלים איתו ופוגש שוב ושוב את ההיסטוריה - גם בסרטיו וגם בחייו שלו.
כבר בתחילת המאה ה-20 היה אייזנשטיין, במאי קולנוע רוסי, לפורץ דרך שחולל מהפכה באמנות הקולנוע הכל כך צעירה.
האיש, שנולד ב-1898 בריגה שבלטביה (אז חלק מהאימפריה הרוסית), התפרסם כמי שהפך את הקולנוע מבידור פשוט לאמנות מורכבת ובעלת שפה ויזואלית ייחודית.
לפני שהוא פונה לקולנוע, הוא לומד אדריכלות, דבר שעתיד להשפיע על הקומפוזיציה החזותית והכל כך מדויקת שמאפיינת את סרטיו. ידוע שחלק מהתיאוריות הקולנועיות שלו נוצרו בהשראת הפואטיקה והאמנות היפנית שהוא אהב, אם זה תיאטרון הקבוקי שאליו נחשף ואם הקליגרפיה היפנית שהוא העריץ.
חידושו המשמעותי ביותר היה פיתוח תיאוריית המונטאז' (Montage), טכניקת עריכה מהפכנית שהדגישה את החיבור בין שוטים נפרדים ולא רצופים בזמן, ליצירת משמעות חדשה. ראו בתגית "מונטאז'".
בניגוד לקולנוע המערבי של אותה תקופה, שהתמקד בזרימה חלקה של התמונות, אייזנשטיין האמין בעריכה מתנגשת ומפתיעה. בסרטו המפורסם "אוניית הקרב פוטיומקין" (Battleship Potemkin) משנת 1925, הוא יוצר את סצנת "מדרגות אודסה" המפורסמת, שבה מעצימה עריכה מהירה וקצבית את האימה והדרמה של טבח אזרחים. הכירו אותה בתגית "מדרגות אודסה".
אייזנשטיין גם חידש בתחום הסמליות החזותית. בסרטיו הוא משתמש באובייקטים ודימויים כמטאפורות ויזואליות - למשל, השימוש באריה אבן שמתעורר לחיים בסרטו "אוקטובר" (October) כסמל למהפכה הרוסית המתעוררת. כאמן ויזואלי מאוד הוא מבין בשלב מוקדם של הקולנוע את הכוח הפסיכולוגי של התמונה הנעה ואת יכולתה להשפיע על רגשות הצופים.
דוגמה נוספת לדימויים הגאוניים שבהם הוא השתמש בכדי להעביר מסרים היא בסרטו הראשון "שביתה" (Strike) משנת 1925. אייזנשטיין יצר בסרט סצנה של שחיטת פרה כמטאפורה לדיכוי המפגינים. הדימוי או המטאפורה היא טכניקה נוספת שלו שהייתה מהפכנית לזמנה ופרצה דרך ליוצרים רבים בקולנוע לעשות כמוהו.
עוד תרומה של אייזנשטיין הייתה בשילוב אידיאולוגיה ופוליטיקה באמנות. סרטיו שירתו את המהפכה הסובייטית, אך בה בעת אתגרו את הקהל לחשיבה מורכבת. בסרט "אלכסנדר נייבסקי" (Alexander Nevsky) משנת 1938, משתלבת המוסיקה של סרגיי פרוקופייב (Sergei Prokofiev) עם התמונה בצורה שהייתה חדשנית לזמנה ויוצרת מה שאייזנשטיין כינה "קולנוע אנכי".
בשנים 1930-1932 שוהה אייזנשטיין במקסיקו, שם הוא מנסה ליצור את סרטו האפי "תחי מקסיקו" (Que Viva Mexico). זה פרויקט שמעולם לא הושלם - בשל קשיים כלכליים והתערבות פוליטית. אך חומרי הגלם שלו השפיעו רבות על הקולנוע העולמי.
אגב, כשהוא מבקר אז בהוליווד, אייזנשטיין מתיידד עם ענק הקומדיה צ'ארלי צ'פלין (Charlie Chaplin). הוא חולם על שיתוף פעולה עם צ'פלין, אך לצערו ולצער אוהבי הקולנוע זה מעולם לא יצא לפועל.
למרות שסבל מהתערבות הצנזורה הסובייטית ואף ראה חלק מיצירותיו נאסרות להקרנה, השפעתו של אייזנשטיין על שפת הקולנוע נמשכת עד היום. במאים כמו פרנסיס פורד קופולה (Francis Ford Coppola), מרטין סקורסזה (Martin Scorsese) ואלפרד היצ'קוק (Alfred Hitchcock) הושפעו עמוקות מטכניקות העריכה והחשיבה הקולנועית שלו.
כשנפטר ב-1948 בגיל 50, אייזנשטיין השאיר אחריו לא רק סרטים פורצי דרך, אלא גם תיאוריות ורעיונות גאוניים. הם עתידים לעצב את ההבנה שלנו על מהות הקולנוע כאמנות המשלבת זמן, תנועה, צליל ותמונה.
הנה המצאתו הגדולה - המונטאז' הקולנועי:
https://youtu.be/g5WbeoP_B8E
סיפורו של הבמאי הנודע סרגיי אייזנשטיין (עברית):
https://youtu.be/3erJ213t-SQ
על המונטאז' שהביא אייזנשטיין לקולנוע
https://youtu.be/vBdxi7-_HKw
5 טכניקות המונטאז' שהוא פיתח:
https://youtu.be/NtnTs90knro
כך מציג איינשטיין את הגרמנים בסרט "אלכסנדר נייבסקי". הקרנתו הופסקה כדי שהיטלר לא יייפגע...
https://youtu.be/FMOBmbS0lLk
אפקט קולשוב:
https://youtu.be/65EGTtOklJ4
ומונטאז'ים מעולים שיצרו ממשיכיו של אייזנשטיין בתולדות הקולנוע:
https://youtu.be/DhQHlCaSR_w?long=yes
מה לומדים מהספר "מי הזיז את הגבינה שלי"?
שינויים הם לא דבר פשוט, במיוחד לא כשהם באים לרעה. הספר "Who Moved My Cheese?", ספק מדריך ספק מטיף להתמודדות נכונה עם שינויים ובכל מצב של שינוי.
העלילה מספרת על שני עכברים ושני גמדים ("זעירונים"): ליבוט, חיבוט, רצרצן ורחרחן. כולם מתגוררים במבוך, בו הם התרגלו למצוא כל הזמן את הגבינה שאותה הם אוכלים בתיאבון.
עד שיום אחד היא לא הייתה שם יותר.
שינוי, וזו ממש קלישאה, יכול להיות ברכה או קללה, לפי איך שבוחרים לתפוס אותו. ובסיפור הזה הזיז מישהו את הגבינה לעכברים ויצר שינוי בחייהם. כל אחד מהם מתמודד עם השינוי אחרת.
החיפוש אחר הגבינה שבספר הוא סוג של מטפורה, דימוי. המבוך הוא העולם. מי שיודע להתמודד עם השינוי שמתרחש כשהגבינה בו אזלה, יצליח להשתלב בו ולמצוא מחדש את אושרו.
אנשים חוששים משינוי, לרוב הם גם לא מזהים אותו בזמן ולכן חווים כישלון. אם זה בקריירה, בעסקים, בחיי המשפחה וכן הלאה.
כמו חיפוש הגבינה במצב של שינוי, כך אנו חווים חיפוש ושאיפה לאושר המחודש, לקריירה, הכסף, הסטטוס, הבריאות, האהבה וכן הלאה.
הדרכים השונות בהן העכברים מחפשים את הגבינה שהוזזה ממקומה הקבוע, מייצגות גישות ואפשרויות שונות להתמודדות עם השינויים הללו.
ממש כמו בחיי המבוגרים שאנחנו, בעוד העכברים רצים במבוך העכברים שלהם כדי למצוא גבינה אחרת, ממתינים הזעירונים במקום ומקווים שהגבינה שהייתה בו תמיד תשוב במהרה. כשהם ממש רעבים, אוזר אחד מהם אומץ ויוצא לחפש לו גבינה חדשה.
"מי הזיז", כמו שהוא כונה בחביבות, הוביל במשך תקופה ארוכה את רשימות רבי המכר ברחבי העולם. המשל שבו עזר ללא מעט אנשים להתמודד עם שינויים בצורה נגישה ופשוטה להבנה. הוא לימד דרכי התמודדות טובות יותר מול שינויים, שניתן היה ליישם בעולם העסקים, אבל רבים לקחו אותו לכיוונים מגוונים. אפילו הרמטכ"ל דאז שאול מופז, חילק אותו בעת כהונתו למפקדי צה"ל.
המחבר של רב המכר הוא רופא אמריקאי בשם ספנסר ג'ונסון, מי שהפך לסופר ומחבר של רבי מכר, בעיקרם ספרי ניהול, עזרה והגשמה עצמית, אך גם ספרי ילדים, דוגמת הגירסה לילדים של "מי הזיז".
מכל מקום, הספר, שפורסם ב-1998 והוצג כספר ששינה את תפיסת ודרך החיים של גברים ונשים רבים בעולם, הוא ספרו הידוע ביותר. די מהר הוא הפך לרב מכר בינלאומי ונמכר בעשרות, יש אומרים מאות מיליוני עותקים.
אז התובנה העיקרית ב"מי הזיז" היא שאנשים יכולים ללמוד כיצד להתמודד עם שינויים ומהי הדרך המתאימה להם.
לא חסרות דוגמאות לטבע האנושי של "מי מעיז להזיז את הגבינה שלי?". קבעון, הרגלים, או לפחות חוסר גמישות מצידנו בני האדם, מביאים את האנושות כולה להמשיך ולהשתמש, למשל, בסידור מקלדת שתוכנן מראש כדי להאיט את ההקלדה, גם בעידן שבו המהירות ושטף ההקלדה נתפסים כחשובים ביותר ואין שום מכשול טכנולוגי או פיזי להקלדה מהירה.
ביקורות על הספר לא חסרו גם הן. היו שתייגו אותו כקומוניקט קפיטליסטי, מעין מניפסט של הקפיטליזם המודרני, שמטיף להתמודדות עם השינוי אבל בעצם מעוניין להרגיל את האדם הפשוט שלא להתווכח עם עצם קיומו של המבוך הקפיטליסטי, זה המייצר או מייצג את אותה מציאות דורסנית שמנהלת האליטה השבעה והצינית של העשירים.
הספר מסביר, לפי המבקרים, שמוטב לעכבר לקבל ולהכיל את השינוי, ללא תלונות. כי כך הוא ימשיך בחייו ולא יתלונן, בעוד מעגל העבודה ממשיך להתקיים על גבו ותוך ניצולו המוחלט.
הנה הסבר של הספר ורעיונותיו (עברית):
https://youtu.be/Oqt4hIRciWA
סרטון מצויר של הגבינה והעכברים הללו:
https://youtu.be/Txy6DwbwZ9g
אפילו לשנת הקורונה 2020 העולם התרגל (מתורגם):
https://youtu.be/rokGy0huYEA
בואו נצחק על הגבינה שלי (עברית):
https://youtu.be/N2Tz54Y6zyU
סיפור הגבינה שזזה (מתורגם):
https://youtu.be/oxCqEOAOKvM?long=yes
ואלברט איינשטיין ביטא את זה נהדר בתשובה לשאלה של העוזר שלו ומה אפשר ללמוד מזה על לזוז מהרגיל שלנו (מתורגם):
https://youtu.be/VNGFep6rncY?long=yes
מטפורה (Metaphor) היא אמצעי לשוני שבעזרתו ניתן להסביר את עצמנו. הן מאפשרות למשל להאיר מושג אחד בתכונות של מושג אחר.
כך מדברים על משהו, על ידי שמדברים על משהו אחר.
המושג "מטפורה", אגב, הוא צירוף של "מטא" (אחרי או מעבר) ו"פראין" (לשאת).
יש המון מטאפורות אפשריות, דימויים שמקלים על הבנת מושגים אחרים. יש ביניהם שהן כל כך שכיחות שכולם כבר התרגלו אליהן. למשל נורה שמייצגת רעיון. ודאי ראיתם פעם או פעמיים בחייכם ציור או אייקון של נורת חשמל, כמסמלת רעיון. או למשל חשיבה, שמיוצגת בציור כגלגלי שיניים בתוך הראש. אלה דימויים, מטאפורות.
עוד דוגמה? - נניח כשאומרים שמשהו הוא כמו משהו. למשל, אם נאמר שגבר הוא צבר, כואב מבחוץ אבל רך ונעים מבפנים. במטפורה הזו אנו מתארים את תכונותיו של הגבר, בתכונותיו המוכרות של פרי הצבר. יש בזה יתרונות רבים, כי כך ניתן להדגיש את מה שאליו אנו מכוונים, על ידי זה שאנו מדברים על משהו שזו תכונתו העיקרית או המוכרת מאד. הקוצים של הצבר ידועים יותר מהקוצים שאנו רוצים להדגיש את קיומם אצל הגבר...
השימוש שלנו, בני המין האנושי, בדימויים ובמטאפורות, הוא מאד נוח. כשאנו חושבים על דבר אחד, תוך התייחסות לדבר אחר, אנו מבינים טוב יותר, את הבעיה. לא פעם זה מסייע לנו להבין גם את הפתרון. המטאפורה של קריירה במונחים של לוחמה וניהול קרבות (נגד הבוס או המתחרים העסקיים, למשל) "מסדר" לנו היטב את הבנת הדברים ומבהיר מה עלינו לעשות, מאסטרטגיה ועד טקטיקות, ממארב ועד התקפה. ובעצם, גם לזכות בילדה שאנו אוהבים זה סוג של יעד שיש לכבוש, לא?
בניגוד לדימוי, במרבית המטפורות אין מילות השוואה דוגמת "כמו", "דומה ל" וכדומה. כשאומרים על האנציקלופדיה שלנו "אאוריקה היא ים של מידע", לא מתכוונים שהיא באמת ים. הכוונה במטפורה הזו, שבאאוריקה, כמו ים, יש עושר רב (של ידע) ושניתן להפליג על פניה ולגלות עוד ועוד דברים חדשים, כמו שספן יכול לגלות יבשות ואיים בים הגדול.
הנה השימוש במטאפורות בתרבות (מתורגם):
https://youtu.be/A0edKgL9EgM
מטאפורות ויזואלית בקולנוע:
https://youtu.be/2qYXoJtuzZg
בֵּיצַת קוֹלוֹמְבּוּס הפכה בתרבות המערבית מעין משל לדבר שנראה מסובך וקשה לפתור אותו, אך בעצם קל לפתור אותו בתכסיס או תחבולה פשוטה. כשאומרים על משהו ש"הפתרון כמו ביצת קולומבוס" מתכוונים לכך שיש דרך לא שגרתית לפתור אותו.
קולומבוס העלה את רעיון הביצה כשאציל ספרדי טען בפניו, שאם הוא לא היה מגלה את אמריקה אז מישהו אחר היה עושה זאת. קולומבוס אחז ביצה ושאל את הנוכחים מי יוכל להעמידה על קודקודה. איש לא הצליח. אז הטיח קולומבוס את הביצה בשולחן והעמידה על הקודקוד השבור. כולם התפעלו מהתכסיס והוא אמר משהו כמו: "אחרי שמישהו מראה לך איך עושים זאת, הכל די קל, לא?"
הנה סיפורה של ביצת קולומבוס:
http://youtu.be/MKCi8cW9_3o
ספרדי שמתאר את הסיפור:
https://youtu.be/MPhJIPodR3g
ומנגנון שהעלה הממציא ניקולה טסלה, של שדה מגנטי מסתובב שמאפשר להעמיד את הביצה, מבלי שתישבר:
http://youtu.be/aWTXgQ_IdtI
החורף של הבינה המלאכותית (The winter of artificial intelligence), או "חורף ה-AI", הוא מונח המתאר תקופה משמעותית בהיסטוריה של מדעי המחשב והטכנולוגיה. תקופה זו, שהתרחשה בעיקר בשנות ה-70 של המאה ה-20, סימנה נקודת מפנה בהתפתחות הבינה המלאכותית ובתפיסה הציבורית שלה.
בתחילת דרכה, בשנות ה-50 וה-60, הבינה המלאכותית הייתה מושא להתלהבות ואופטימיות רבה. חוקרים ומדענים הצליחו לפתח מערכות שיכלו לבצע משימות בסיסיות כמו משחק שחמט ופתרון בעיות מתמטיות פשוטות. ההישגים הללו יצרו ציפיות גבוהות לגבי העתיד, והאמונה הרווחת הייתה שבקרוב נראה מכונות חושבות ברמה אנושית.
אולם, עם כניסת שנות ה-70, החלה להתפשט תחושת פיכחון. התברר כי המערכות שפותחו היו מוגבלות מאוד ביכולותיהן, המחשבים לא ענו על הציפיות הגבוהות שתלו בהם ודרשו תכנות מורכב ומפורט, אפילו לביצוע של מטלות פשוטות יחסית. גם מדענים מצאו את עצמם מתקשים ללמד מחשבים דברים בסיסיים שתינוק יודע לעשות, כמו להבין משפטים על פי ההקשר שלהם ושפה בכלל. הטרידו גם העלויות הגבוהות במיוחד שהיו כרוכות בפיתוח והתחושה בתחום הייתה שהתוצאות לא עומדות בציפיות הגבוהות שנוצרו בעשורים הקודמים.
כתוצאה מכך, ההתלהבות והאופוריה סביב הבינה המלאכותית דעכו. המימון למחקר ופיתוח בתחום הצטמצם באופן דרמטי, וחלק מהחוקרים המובילים עברו לתחומים אחרים. תקופה זו סימנה האטה משמעותית בהתקדמות התחום, והובילה לספקנות רבה לגבי היכולת להגשים את החזון של מכונות חושבות.
חוקרים שונים מגדירים אחרת את אורך התקופה. יש הטוענים שהתקוות המנופצות בחורף של הבינה המלאכותית נמשך עד שנות ה-80, כשתחום ה-AI מתחיל לחוות פריחה מחודשת ואיטית, כשבין השאר שווקו לראשונה מכונות ה-LISP, מכונות הבינה המלאכותית הראשונות. אחרים טוענים שהאביב של הבינה המלאכותית מגיע רק באמצע שנות ה-2000. אין ויכוח שהשינוי הונע, בין השאר, מפיתוח "מערכות המומחה", מערכות ממוחשבות שנועדו לחקות את יכולות קבלת ההחלטות של מומחה אנושי בתחומים ספציפיים. התפתחויות אלו סימנו את תחילתו של "האביב" החדש בבינה מלאכותית.
וכך, בתוך עשור מאז 2005, השתנו מקצה לקצה התפיסה לגבי הבינה המלאכותית והתחזיות לגביה. מי שהובילו לכך היו קבוצות שונות של חוקרים, שניסו בהתמדה לפתח "מוח ממוחשב". הגישה התבססה על הרעיון שהמוח האנושי הוא אוסף רכיבים, המחוברים ביניהם כשלכל אחד מהם תפקיד עצמאי משלו. השינוי שהובילו אותן קבוצות, בהשראת מדעי המוח, היה "הלמידה העמוקה", גישה לבניית מכונות תבוניות, ברעיון שהחל להבשיל ולהתפתח יותר ויותר.
את התוצרים של השינוי המאסיבי הזה אנחנו רואים היום, בעידן הבינה המלאכותית הגנרטיבית, המכונות הלומדות ואינסוף הפיתוחים שמתפוצצים מול עינינו ומושתתים על Deep Learning, אותה "למידה עמוקה", שבה המחשב לומד ומלמד, למעשה, את עצמו.
השפעתו של חורף הבינה המלאכותית חרגה מעבר לתחום המדעי והטכנולוגי. הוא השפיע באופן עמוק על התפיסה הציבורית של התחום, וסימן מעבר מאופטימיות מופרזת לגישה מפוכחת יותר לגבי האפשרויות והמגבלות של טכנולוגיה זו. תקופה זו עיצבה את הדרך שבה אנו מתייחסים לבינה מלאכותית עד היום, ומזכירה לנו את החשיבות של שמירה על ציפיות ריאליסטיות לצד המשך החדשנות והפיתוח הטכנולוגי.
למרות שהחורף של הבינה המלאכותית נתפס בזמנו כתקופה של נסיגה, בראייה לאחור ניתן לראות בו שלב הכרחי בהתפתחות התחום. הוא אילץ את החוקרים לבחון מחדש את הנחות היסוד שלהם ולפתח גישות חדשות ומציאותיות יותר, שבסופו של דבר הובילו להתקדמויות המשמעותיות שאנו עדים להן כיום בעולם הבינה המלאכותית.
הנה סיפור החורף של הבינה המלאכותית:
https://youtu.be/w_v5lumtoPk
כך משתלב חורף הבינה המלאכותית בתולדות ה-AI כשלב קשה ומשתק:
https://youtu.be/yaL5ZMvRRqE
וכך קידמה למידת המכונה את הבינה המלאכותית לשלב הבא (מתורגם):
https://youtu.be/f_uwKZIAeM0
סרגיי אייזנשטיין (Sergei Eisenstein) הוא מהבימאים הגדולים בתולדות הקולנוע. זה גאון קולנוע מוקדם, יהודי רוסי שעושה סרטים מתקדמים לתקופתם, מסתבך עם סטלין, משלים איתו ופוגש שוב ושוב את ההיסטוריה - גם בסרטיו וגם בחייו שלו.
כבר בתחילת המאה ה-20 היה אייזנשטיין, במאי קולנוע רוסי, לפורץ דרך שחולל מהפכה באמנות הקולנוע הכל כך צעירה.
האיש, שנולד ב-1898 בריגה שבלטביה (אז חלק מהאימפריה הרוסית), התפרסם כמי שהפך את הקולנוע מבידור פשוט לאמנות מורכבת ובעלת שפה ויזואלית ייחודית.
לפני שהוא פונה לקולנוע, הוא לומד אדריכלות, דבר שעתיד להשפיע על הקומפוזיציה החזותית והכל כך מדויקת שמאפיינת את סרטיו. ידוע שחלק מהתיאוריות הקולנועיות שלו נוצרו בהשראת הפואטיקה והאמנות היפנית שהוא אהב, אם זה תיאטרון הקבוקי שאליו נחשף ואם הקליגרפיה היפנית שהוא העריץ.
חידושו המשמעותי ביותר היה פיתוח תיאוריית המונטאז' (Montage), טכניקת עריכה מהפכנית שהדגישה את החיבור בין שוטים נפרדים ולא רצופים בזמן, ליצירת משמעות חדשה. ראו בתגית "מונטאז'".
בניגוד לקולנוע המערבי של אותה תקופה, שהתמקד בזרימה חלקה של התמונות, אייזנשטיין האמין בעריכה מתנגשת ומפתיעה. בסרטו המפורסם "אוניית הקרב פוטיומקין" (Battleship Potemkin) משנת 1925, הוא יוצר את סצנת "מדרגות אודסה" המפורסמת, שבה מעצימה עריכה מהירה וקצבית את האימה והדרמה של טבח אזרחים. הכירו אותה בתגית "מדרגות אודסה".
אייזנשטיין גם חידש בתחום הסמליות החזותית. בסרטיו הוא משתמש באובייקטים ודימויים כמטאפורות ויזואליות - למשל, השימוש באריה אבן שמתעורר לחיים בסרטו "אוקטובר" (October) כסמל למהפכה הרוסית המתעוררת. כאמן ויזואלי מאוד הוא מבין בשלב מוקדם של הקולנוע את הכוח הפסיכולוגי של התמונה הנעה ואת יכולתה להשפיע על רגשות הצופים.
דוגמה נוספת לדימויים הגאוניים שבהם הוא השתמש בכדי להעביר מסרים היא בסרטו הראשון "שביתה" (Strike) משנת 1925. אייזנשטיין יצר בסרט סצנה של שחיטת פרה כמטאפורה לדיכוי המפגינים. הדימוי או המטאפורה היא טכניקה נוספת שלו שהייתה מהפכנית לזמנה ופרצה דרך ליוצרים רבים בקולנוע לעשות כמוהו.
עוד תרומה של אייזנשטיין הייתה בשילוב אידיאולוגיה ופוליטיקה באמנות. סרטיו שירתו את המהפכה הסובייטית, אך בה בעת אתגרו את הקהל לחשיבה מורכבת. בסרט "אלכסנדר נייבסקי" (Alexander Nevsky) משנת 1938, משתלבת המוסיקה של סרגיי פרוקופייב (Sergei Prokofiev) עם התמונה בצורה שהייתה חדשנית לזמנה ויוצרת מה שאייזנשטיין כינה "קולנוע אנכי".
בשנים 1930-1932 שוהה אייזנשטיין במקסיקו, שם הוא מנסה ליצור את סרטו האפי "תחי מקסיקו" (Que Viva Mexico). זה פרויקט שמעולם לא הושלם - בשל קשיים כלכליים והתערבות פוליטית. אך חומרי הגלם שלו השפיעו רבות על הקולנוע העולמי.
אגב, כשהוא מבקר אז בהוליווד, אייזנשטיין מתיידד עם ענק הקומדיה צ'ארלי צ'פלין (Charlie Chaplin). הוא חולם על שיתוף פעולה עם צ'פלין, אך לצערו ולצער אוהבי הקולנוע זה מעולם לא יצא לפועל.
למרות שסבל מהתערבות הצנזורה הסובייטית ואף ראה חלק מיצירותיו נאסרות להקרנה, השפעתו של אייזנשטיין על שפת הקולנוע נמשכת עד היום. במאים כמו פרנסיס פורד קופולה (Francis Ford Coppola), מרטין סקורסזה (Martin Scorsese) ואלפרד היצ'קוק (Alfred Hitchcock) הושפעו עמוקות מטכניקות העריכה והחשיבה הקולנועית שלו.
כשנפטר ב-1948 בגיל 50, אייזנשטיין השאיר אחריו לא רק סרטים פורצי דרך, אלא גם תיאוריות ורעיונות גאוניים. הם עתידים לעצב את ההבנה שלנו על מהות הקולנוע כאמנות המשלבת זמן, תנועה, צליל ותמונה.
הנה המצאתו הגדולה - המונטאז' הקולנועי:
https://youtu.be/g5WbeoP_B8E
סיפורו של הבמאי הנודע סרגיי אייזנשטיין (עברית):
https://youtu.be/3erJ213t-SQ
על המונטאז' שהביא אייזנשטיין לקולנוע
https://youtu.be/vBdxi7-_HKw
5 טכניקות המונטאז' שהוא פיתח:
https://youtu.be/NtnTs90knro
כך מציג איינשטיין את הגרמנים בסרט "אלכסנדר נייבסקי". הקרנתו הופסקה כדי שהיטלר לא יייפגע...
https://youtu.be/FMOBmbS0lLk
אפקט קולשוב:
https://youtu.be/65EGTtOklJ4
ומונטאז'ים מעולים שיצרו ממשיכיו של אייזנשטיין בתולדות הקולנוע:
https://youtu.be/DhQHlCaSR_w?long=yes
מטאפורה
שינויים הם לא דבר פשוט, במיוחד לא כשהם באים לרעה. הספר "Who Moved My Cheese?", ספק מדריך ספק מטיף להתמודדות נכונה עם שינויים ובכל מצב של שינוי.
העלילה מספרת על שני עכברים ושני גמדים ("זעירונים"): ליבוט, חיבוט, רצרצן ורחרחן. כולם מתגוררים במבוך, בו הם התרגלו למצוא כל הזמן את הגבינה שאותה הם אוכלים בתיאבון.
עד שיום אחד היא לא הייתה שם יותר.
שינוי, וזו ממש קלישאה, יכול להיות ברכה או קללה, לפי איך שבוחרים לתפוס אותו. ובסיפור הזה הזיז מישהו את הגבינה לעכברים ויצר שינוי בחייהם. כל אחד מהם מתמודד עם השינוי אחרת.
החיפוש אחר הגבינה שבספר הוא סוג של מטפורה, דימוי. המבוך הוא העולם. מי שיודע להתמודד עם השינוי שמתרחש כשהגבינה בו אזלה, יצליח להשתלב בו ולמצוא מחדש את אושרו.
אנשים חוששים משינוי, לרוב הם גם לא מזהים אותו בזמן ולכן חווים כישלון. אם זה בקריירה, בעסקים, בחיי המשפחה וכן הלאה.
כמו חיפוש הגבינה במצב של שינוי, כך אנו חווים חיפוש ושאיפה לאושר המחודש, לקריירה, הכסף, הסטטוס, הבריאות, האהבה וכן הלאה.
הדרכים השונות בהן העכברים מחפשים את הגבינה שהוזזה ממקומה הקבוע, מייצגות גישות ואפשרויות שונות להתמודדות עם השינויים הללו.
ממש כמו בחיי המבוגרים שאנחנו, בעוד העכברים רצים במבוך העכברים שלהם כדי למצוא גבינה אחרת, ממתינים הזעירונים במקום ומקווים שהגבינה שהייתה בו תמיד תשוב במהרה. כשהם ממש רעבים, אוזר אחד מהם אומץ ויוצא לחפש לו גבינה חדשה.
"מי הזיז", כמו שהוא כונה בחביבות, הוביל במשך תקופה ארוכה את רשימות רבי המכר ברחבי העולם. המשל שבו עזר ללא מעט אנשים להתמודד עם שינויים בצורה נגישה ופשוטה להבנה. הוא לימד דרכי התמודדות טובות יותר מול שינויים, שניתן היה ליישם בעולם העסקים, אבל רבים לקחו אותו לכיוונים מגוונים. אפילו הרמטכ"ל דאז שאול מופז, חילק אותו בעת כהונתו למפקדי צה"ל.
המחבר של רב המכר הוא רופא אמריקאי בשם ספנסר ג'ונסון, מי שהפך לסופר ומחבר של רבי מכר, בעיקרם ספרי ניהול, עזרה והגשמה עצמית, אך גם ספרי ילדים, דוגמת הגירסה לילדים של "מי הזיז".
מכל מקום, הספר, שפורסם ב-1998 והוצג כספר ששינה את תפיסת ודרך החיים של גברים ונשים רבים בעולם, הוא ספרו הידוע ביותר. די מהר הוא הפך לרב מכר בינלאומי ונמכר בעשרות, יש אומרים מאות מיליוני עותקים.
אז התובנה העיקרית ב"מי הזיז" היא שאנשים יכולים ללמוד כיצד להתמודד עם שינויים ומהי הדרך המתאימה להם.
לא חסרות דוגמאות לטבע האנושי של "מי מעיז להזיז את הגבינה שלי?". קבעון, הרגלים, או לפחות חוסר גמישות מצידנו בני האדם, מביאים את האנושות כולה להמשיך ולהשתמש, למשל, בסידור מקלדת שתוכנן מראש כדי להאיט את ההקלדה, גם בעידן שבו המהירות ושטף ההקלדה נתפסים כחשובים ביותר ואין שום מכשול טכנולוגי או פיזי להקלדה מהירה.
ביקורות על הספר לא חסרו גם הן. היו שתייגו אותו כקומוניקט קפיטליסטי, מעין מניפסט של הקפיטליזם המודרני, שמטיף להתמודדות עם השינוי אבל בעצם מעוניין להרגיל את האדם הפשוט שלא להתווכח עם עצם קיומו של המבוך הקפיטליסטי, זה המייצר או מייצג את אותה מציאות דורסנית שמנהלת האליטה השבעה והצינית של העשירים.
הספר מסביר, לפי המבקרים, שמוטב לעכבר לקבל ולהכיל את השינוי, ללא תלונות. כי כך הוא ימשיך בחייו ולא יתלונן, בעוד מעגל העבודה ממשיך להתקיים על גבו ותוך ניצולו המוחלט.
הנה הסבר של הספר ורעיונותיו (עברית):
https://youtu.be/Oqt4hIRciWA
סרטון מצויר של הגבינה והעכברים הללו:
https://youtu.be/Txy6DwbwZ9g
אפילו לשנת הקורונה 2020 העולם התרגל (מתורגם):
https://youtu.be/rokGy0huYEA
בואו נצחק על הגבינה שלי (עברית):
https://youtu.be/N2Tz54Y6zyU
סיפור הגבינה שזזה (מתורגם):
https://youtu.be/oxCqEOAOKvM?long=yes
ואלברט איינשטיין ביטא את זה נהדר בתשובה לשאלה של העוזר שלו ומה אפשר ללמוד מזה על לזוז מהרגיל שלנו (מתורגם):
https://youtu.be/VNGFep6rncY?long=yes
