שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מתי עלתה הצפירה של יום הזיכרון לארץ?
המנהג הישראלי של עמידה בצפירה נראה לנו כל כך שלנו ומזהה אותנו מעמים אחרים, אבל הוא הגיע אלינו ממקומות אחרים. המנהג הוא להשמיע צפירה באמצעות צופרי האזעקה שמשמשים אזהרה בזמני מלחמה. הצפירה מאחדת ומסנכרת את האזרחים, כך שכולם יודעים מתי בדיוק לעמוד דום. העובדה שזה קורה בכל המדינה באותן דקות הופכת סימן לאחדות העם, סולידריות של אזרחי המדינה כולם, עם הנופלים.
היסטורית היו הבריטים ככל הנראה הראשונים שהנהיגו צפירת זיכרון. זה היה אחרי גמר מלחמת העולם הראשונה, אולי המלחמה המטלטלת ביותר שידע העם הבריטי בכל ההיסטוריה רוויית המלחמות שלו. הם קבעו אותה לשעה 11:00, השעה המדויקת שבה הסתיימה "המלחמה הגדולה" בשנת 1918.
הבריטים עצמם הפסיקו ברבות השנים את המנהג של הצפירות. אצלנו הוא נשאר. כשקמה מדינת ישראל יזמו כמה עיריות באופן ספונטני את צפירת יום הזיכרון ואחרי מספר שנים הוא הוכנסה לחוק. צפירות הזיכרון נהוגות בישראל הן ביום הזיכרון לשואה ולגבורה והן בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ולמחרת שוב, כסימן פתיחה לאזכרות בבתי העלמין הצבאיים.
אגב, הסיבה לכך שביום השואה יש רק צפירה אחת, בעוד שביום הזיכרון לחיילי צה"ל שנפלו יש שתיים היא בשל חקיקה בזמנים שונים, שהייתה שונה משינויי הזמנים ולא מחמת חשיבות שונה של ימי הזיכרון הללו בעיני מישהו.
מרבית אזרחי ישראל מכבדים את צפירת הזיכרון. גם מצד הציבור החרדי ומיעוטים שונים. כשהוא נמצא בחברת יהודים, חלק גדול מהם מכבד את הצפירה. זאת גם אם כשהם ברשות עצמם, הם נוהגים כרגיל ולא עומדים דום. חלק גדול מהחרדים, עם זאת, רואה בצפירה מנהג של הגויים. ועדיין רובם משתדל לכבד את יתר אזרחי המדינה ולעמוד לצידם דום.
אם בעבר רווח בעולם מנהג הצפירה בזמן דקת הדומייה, צפירת הזיכרון הולכת והופכת למנהג נדיר בעולם המודרני. במדינות רבות הופסק הנוהג ללוות את דקת הדומייה בצפירה. במקומו הנהיגו מדינות נוצריות שונות צלצול של פעמונים בכנסיות. בצד השני של העולם נוהגים ביפאן להקיש שוב ושוב בגונג גדול, בזמן דקת הדומייה הלאומית.
הנה הצפירה בישראל:
https://youtu.be/qJBJMadDPWI
כך זה נראה בכביש המהיר:
https://youtu.be/OeozUSWdoQA
מדינה שלמה עוצרת בנתיבי איילון:
https://youtu.be/VKVk7kyU4qA
וגם על הצפירה אפשר לחייך:
https://youtu.be/GPnV8fhw39Q
מיהו המפקד שמסר את חייו למען חייליו?
רועי קליין היה קצין צה"ל שנהרג בקרב בינת ג'בייל במלחמת לבנון השנייה, לאחר שזינק על רימון יד כדי להציל את חייליו. שירת באותה עת כסגן מפקד גדוד 51 של חטיבת גולני. על מעשה זה הוענק לו לאחר מותו עיטור העוז.
רב סרן רועי קליין לחם במלחמת לבנון השנייה. במהלך הקרב בבינת ג'בייל נזרק רימון יד לעבר הכוח שעליו פיקד. קליין זינק על הרימון, עצר בגופו את הפיצוץ ונהרג.
במעשהו הציל רועי את חיי יתר החיילים ששהו בסמוך. חייליו סיפרו כי לאחר המעשה זעק שמע ישראל. בעקבות מעשה זה הוענק לו עיטור העוז. העיטור הוענק ב-2 בספטמבר 2007 בטקס בהיכל התרבות בתל אביב. את האות קיבלו בשמו אביו ואלמנתו של קליין.
הנה הענקת עיטור העוז לאביו ואלמנתו של רס"ן רועי קליין על גבורתו (עברית):
http://youtu.be/dF_yGoQdQEk
אנימציית סטופ מושן מרגשת המתארת את מעשה הגבורה של רס"ן קליין (עברית):
http://youtu.be/Yw9114koNdc
דברי אלמנתו של רועי קליין (עברית):
http://youtu.be/6VPxtIeoaz8?t=5s
ומצגת וידאו של סיפור חייו ומותו (עברית):
http://youtu.be/M3hPbRu8Jgg
להיכן נעלם "החייל שלי"?
לא רבים מכירים את "חייל שלי", השיר האבוד שכמעט ולא מושמע ברדיו ועוד פחות, אם בכלל, בטלוויזיה בישראל... השיר המקסים נכתב והולחן על ידי יובל חבצלת, מי שהיה האקורדיוניסט האגדי של להקת הנח"ל. הוא הקדיש אותו לראש הממשלה באותה עת, אריאל שרון, לאחר שהאחרון שקע בתרדמת.
אך כמו ראש הממשלה, גם השיר שקע בתרדמת וכמעט ולא הושמע. ההתעלמות ממנו הייתה בולטת ואפילו בוטה. אפשר היה לנסות ולייחס את העובדה שלא משמיעים אותו לכעס על המנהיג, שבערוב ימיו בגד במחנה הפוליטי שהוא היה ממנהיגיו הבולטים. אולי הסיבה היא שאיש מהמעורבים ביצירתו לא היה מקושר לבראנז'ה, לא יותר מדי בעניינים או לא מהמפורסמים והמקושרים, אבל זו עובדה שכמעט ולא תשמעו אותו גם היום במדיה הישראלית.
מצד שני עד לא מזמן הוא גם לא היה ביוטיוב או בפייסבוק, או בכל זירה אינטרנטית עוקפת רדיו או טלוויזיה בישראל. המקום היחיד שבו הוא הושמע באורח קבע הייתה התכנית של הנפלאה של דודו אלהרר בגלי צה"ל, שהופסקה גם היא בשלב מסוים. את השיר נהג דודו אלהרר להשמיע כמעט מדי שבוע, אבל איכשהו הוא היה כמעט היחיד.
כיןם השיר מושמע בחטף, לרגע קט, ביום הזיכרון. כמובן שזה נעשה ללא קרדיטים או סימני כלשהם למחבריו או המבצעים שלו ואז הוא ממהר ליפול שוב לתהום הנשייה.
כך או כך, אאוריקה רוצה לשנות את המציאות המשונה הזו. מדובר בשיר "חייל שלי" שכתב והלחין אותו חבצלת. ביצעה אותו ילדה בת 12, הזמרת אנה אקהרד. עכשיו הוא גם ברשת, עם קליפ משונה ולא מכבד וחבל שכך, אבל הוא מרגש ומולחן למופת ואתם חייבים להכירו.
תודה לדודו אלהרר שסייע לנו לאתר אותו.
הנה השיר שלא נודע - "חייל שלי":
https://youtu.be/ukh-b9y9DhU
מהו אומץ לב?
אומץ, או אומץ לב, היא תכונה שמאפשרת לנו להתמודד עם פחד, סכנה וכאב ועם אי-הוודאות שקיימת בזמן שאנו מסכנים את עצמנו למען משהו או נמצאים בקושי גדול.
ישנם סוגי אומץ שונים, אבל לרוב מחלקים את האומץ לשני סוגים גדולים - אומץ לב, האומץ הפיזי שמאפשר לנו להתמודד עם כאב, סכנה גדולה או סבל והאומץ המוסרי - זה שמאפשר לנו להתמודד עם ביקורת או בושה גדולים.
הנה סיפורו של צביקה שעמד כמעט לבדו מול הצבא הסורי במלחמה (עברית):
https://youtu.be/x7vEGKfMSl4
על טייס שעשה מעשה אמיץ ועל גבול הטירוף והציל את מטוסו (עברית):
https://youtu.be/60k59AmXQtU
מה עם אישה אמיצה כל כך? (מתורגם)
https://youtu.be/jhcih25Z9vI
וספורטאי אמיץ ומועמד לזכייה בריצה באולימפיאדה, שנפל והפסיד בריצה, אך זכה לקהל של 65 אלף איש שהריע לו בעמידה:
http://youtu.be/kZlXWp6vFdE
מהי הקרבה עצמית?
אם הקרבה היא ויתוּר על משהו, הרי שהקרבה עצמית פירושה מסירוּת נפש. ומסירות נפש כשמה כן היא - מסירת נפשך, חייך, עבור אחרים, כדי לאפשר להם חיים.
הקרבה פירושה ויתור על דבר בעל ערך רב, רק כדי לאפשר משהו אחר, שהמקריב לא בהכרח נהנה ממנו, או שיש הנהנים ממנו הרבה יותר.
אם אומרים שמישהו הקריב את קידומו בעבודה עבור המשפחה, מכוונים לכך שהוא ויתר על העמדת הקריירה במקום הראשון, כדי לספק את צרכי ילדיו או בן זוגו.
אבל ההקרבה העצמית היא הרבה יותר משמעותית, כי יש בה ויתור סופי, הכי משמעותי שיש - ויתור על עצם קיומו של המקריב. היא מתרחשת כשאדם מוכן לשלם בחייו שלו, לרוב כדי לאפשר חיים לאחרים.
בשואה אנשים הקריבו את חייהם בכדי שלא לבגוד בחבריהם למחתרת והורים הקריבו את עצמם להצלת ילדיהם. היו אף חסידי אומות העולם שהיו מוכנים להקריב את חייהם ואת חיי בני משפחתם בכדי להציל יהודים.
גם בשדה הקרב יש מקרים שלא יאומנו, של קפיצה על רימון או הפיכה של חיילים את עצמם ל"מגן אנושי" לחבריהם לנשק. חיילים שלקחו על עצמם משימות שהסיכוי לחזור מהן הוא אפסי והקריבו את עצמם למען חבריהם לנשק.
גם לאונידס הספרטני, בקרב תרמופילאי, נשאר עם 300 מחייליו להילחם בצבא פרסי עצום, כדי לאפשר למרבית צבאו לחמוק מהשמדה ולהיערך לעמידה מול הפרסים ולניצחון. קראו על כך בתגית "לאונידס".
בהיסטוריה של צה"ל לבדו היו לפחות 8 חיילים שהפילו את עצמם על רימון והגנו על חבריהם ממוות. רב סרן רועי קליין הוא המפורסם מביניהם, בהיותו הקצין שהגן על חייליו. קראו עליו בתגית "הקרבה עצמית, רועי קליין".
היו גם מי ש"נשכבו על הגדר" (ומכאן הביטוי המפורסם), כדי לאפשר לחבריהם לפרוץ למוצב ולכבוש אותו, כי הפצצה שנועדה להכריע את הגדר לא התפוצצה. שלושה לוחמים עשו זאת במלחמת ששת הימים לבדה, נשכבו על גדר בעת קרב, וחבריהם לנשק חצו אותה על גבם. דוד שירזי שילם בחייו על כך באותו קרב.
הנה המפקד הדגול שדאג לחלץ את חייליו והקריב את עצמו בשבילם (עברית):
https://youtu.be/G7uggJEF8Ig
האם גם בטבע יש הקרבה עצמית?
https://youtu.be/K_yYDhhrN00
וסרט תיעודי לזכר הקצין רועי קליין שנשכב על רימון כדי להגן על חייליו (עברית):
https://youtu.be/8AhWf5UtQ0Y?long=yes
מהם טקסי המנורות הצפות?
אחד מטקסי יום הזיכרון המרגשים בעולם מתבצע בהוואי. אלפי מנורות, כל אחת מוקדשת למת, נשלחות על פני המים. על כל מנורה כותבים בני המשפחה כתובות ומילות געגוע.
זה אינו טקס דתי אלא אזרחי-קהילתי. הוא נערך בצמוד ליום הזיכרון של ארצות הברית. עשרות אלפים מבני הוואי, ובשנים האחרונות יותר ויותר תיירים מכל העולם, מגיעים בו אל החוף עם פנס נייר, בעל בסיס מוצק ועמיד במים, שעליו הם כותבים הקדשה ליקיריהם, שאינם עוד איתם.
בטקס מהפנט ומרגש, ממש ברגע השקיעה, משחררים אז המשתתפים אלפי מנורות נייר, לצוף בהמוניהן על פני האוקיינוס. המים האינסופיים נראים לכמה שעות כמו שמיים זרועי כוכבים.
זה רק טקס אחד שבו משיטים על פני המים מנורות נייר צפות, לזכר קרובים שמתו או נפגעו במלחמות. בתרבויות שונות משיטים את אותן לנטרנות, עששיות נייר מסורתיות, במורד נהר או על פני ים ואגם.
למשל טורו נגאשי (Tōrō nagashi), בעברית "משט המנורות". זהו טקס יפאני שבו משיטים עששיות נייר, צ'וצ'ין כמו שקוראים להן ביפאן, במורד נהר. המטרה הטקסית של הטקס הזה נעוצה באמונה שכך מדריכים את רוחות המתים של השנה, אל העולם הבא. היפנים מאמינים שמוצא האדם הוא מהים והפנסים השטים מייצגים את גופיהם של המתים, החוזרים אל המים.
ביפאן משיטים לנטרנות כאלה, מנורות נייר טקסיות, גם באירועים אחרים. אחד מהם הוא יום השנה להטלת פצצות האטום על הערים הירושימה ונגסקי, שנערך ב-6 באוגוסט. היפאנים עושים טקס דומה גם לזכרם של הרוגי אסונות המוניים, כמו 520 הנספים בהתרסקות טיסה 123 של ג'פאן איירליינס, מה שנחשב האסון הקטלני ביותר של מטוס בודד אי-פעם.
טקס השטת המנורות על פני המים, לזיכרון המתים, מתקיים בכל שנה במגוון מקומות נוספים במזרח. במקומות שונים הוא מתקיים בסמוך ל-15 ביולי ובאחרים דווקא ב-15 באוגוסט. מעבר לזיכרון, המסר המשותף ברוב הטקסים הללו, הוא של חיבור בין אנשים וקידום השלום על פני כדור הארץ.
הנה יום הזיכרון של המנורות הצפות בהוואי:
https://youtu.be/2TK7WoDByw8
כך נראה טקס השטת המנורות בהוואי:
https://youtu.be/ahUDFDb-5-A?t=3m40s
וכך זה נראה מרחוק יותר:
https://youtu.be/8_7akAT7ImE
הקסם של האורות הצפים הוא מהפנט:
https://youtu.be/3kqu9BaW6gs
ומתקיים גם במקומות אחרים:
https://youtu.be/wQ9x9V25_yM
כמו ביום הזיכרון להרוגי הירושימה ונגסקי:
https://youtu.be/dfdHozuO7Q8
המנהג הישראלי של עמידה בצפירה נראה לנו כל כך שלנו ומזהה אותנו מעמים אחרים, אבל הוא הגיע אלינו ממקומות אחרים. המנהג הוא להשמיע צפירה באמצעות צופרי האזעקה שמשמשים אזהרה בזמני מלחמה. הצפירה מאחדת ומסנכרת את האזרחים, כך שכולם יודעים מתי בדיוק לעמוד דום. העובדה שזה קורה בכל המדינה באותן דקות הופכת סימן לאחדות העם, סולידריות של אזרחי המדינה כולם, עם הנופלים.
היסטורית היו הבריטים ככל הנראה הראשונים שהנהיגו צפירת זיכרון. זה היה אחרי גמר מלחמת העולם הראשונה, אולי המלחמה המטלטלת ביותר שידע העם הבריטי בכל ההיסטוריה רוויית המלחמות שלו. הם קבעו אותה לשעה 11:00, השעה המדויקת שבה הסתיימה "המלחמה הגדולה" בשנת 1918.
הבריטים עצמם הפסיקו ברבות השנים את המנהג של הצפירות. אצלנו הוא נשאר. כשקמה מדינת ישראל יזמו כמה עיריות באופן ספונטני את צפירת יום הזיכרון ואחרי מספר שנים הוא הוכנסה לחוק. צפירות הזיכרון נהוגות בישראל הן ביום הזיכרון לשואה ולגבורה והן בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ולמחרת שוב, כסימן פתיחה לאזכרות בבתי העלמין הצבאיים.
אגב, הסיבה לכך שביום השואה יש רק צפירה אחת, בעוד שביום הזיכרון לחיילי צה"ל שנפלו יש שתיים היא בשל חקיקה בזמנים שונים, שהייתה שונה משינויי הזמנים ולא מחמת חשיבות שונה של ימי הזיכרון הללו בעיני מישהו.
מרבית אזרחי ישראל מכבדים את צפירת הזיכרון. גם מצד הציבור החרדי ומיעוטים שונים. כשהוא נמצא בחברת יהודים, חלק גדול מהם מכבד את הצפירה. זאת גם אם כשהם ברשות עצמם, הם נוהגים כרגיל ולא עומדים דום. חלק גדול מהחרדים, עם זאת, רואה בצפירה מנהג של הגויים. ועדיין רובם משתדל לכבד את יתר אזרחי המדינה ולעמוד לצידם דום.
אם בעבר רווח בעולם מנהג הצפירה בזמן דקת הדומייה, צפירת הזיכרון הולכת והופכת למנהג נדיר בעולם המודרני. במדינות רבות הופסק הנוהג ללוות את דקת הדומייה בצפירה. במקומו הנהיגו מדינות נוצריות שונות צלצול של פעמונים בכנסיות. בצד השני של העולם נוהגים ביפאן להקיש שוב ושוב בגונג גדול, בזמן דקת הדומייה הלאומית.
הנה הצפירה בישראל:
https://youtu.be/qJBJMadDPWI
כך זה נראה בכביש המהיר:
https://youtu.be/OeozUSWdoQA
מדינה שלמה עוצרת בנתיבי איילון:
https://youtu.be/VKVk7kyU4qA
וגם על הצפירה אפשר לחייך:
https://youtu.be/GPnV8fhw39Q
רועי קליין היה קצין צה"ל שנהרג בקרב בינת ג'בייל במלחמת לבנון השנייה, לאחר שזינק על רימון יד כדי להציל את חייליו. שירת באותה עת כסגן מפקד גדוד 51 של חטיבת גולני. על מעשה זה הוענק לו לאחר מותו עיטור העוז.
רב סרן רועי קליין לחם במלחמת לבנון השנייה. במהלך הקרב בבינת ג'בייל נזרק רימון יד לעבר הכוח שעליו פיקד. קליין זינק על הרימון, עצר בגופו את הפיצוץ ונהרג.
במעשהו הציל רועי את חיי יתר החיילים ששהו בסמוך. חייליו סיפרו כי לאחר המעשה זעק שמע ישראל. בעקבות מעשה זה הוענק לו עיטור העוז. העיטור הוענק ב-2 בספטמבר 2007 בטקס בהיכל התרבות בתל אביב. את האות קיבלו בשמו אביו ואלמנתו של קליין.
הנה הענקת עיטור העוז לאביו ואלמנתו של רס"ן רועי קליין על גבורתו (עברית):
http://youtu.be/dF_yGoQdQEk
אנימציית סטופ מושן מרגשת המתארת את מעשה הגבורה של רס"ן קליין (עברית):
http://youtu.be/Yw9114koNdc
דברי אלמנתו של רועי קליין (עברית):
http://youtu.be/6VPxtIeoaz8?t=5s
ומצגת וידאו של סיפור חייו ומותו (עברית):
http://youtu.be/M3hPbRu8Jgg
לא רבים מכירים את "חייל שלי", השיר האבוד שכמעט ולא מושמע ברדיו ועוד פחות, אם בכלל, בטלוויזיה בישראל... השיר המקסים נכתב והולחן על ידי יובל חבצלת, מי שהיה האקורדיוניסט האגדי של להקת הנח"ל. הוא הקדיש אותו לראש הממשלה באותה עת, אריאל שרון, לאחר שהאחרון שקע בתרדמת.
אך כמו ראש הממשלה, גם השיר שקע בתרדמת וכמעט ולא הושמע. ההתעלמות ממנו הייתה בולטת ואפילו בוטה. אפשר היה לנסות ולייחס את העובדה שלא משמיעים אותו לכעס על המנהיג, שבערוב ימיו בגד במחנה הפוליטי שהוא היה ממנהיגיו הבולטים. אולי הסיבה היא שאיש מהמעורבים ביצירתו לא היה מקושר לבראנז'ה, לא יותר מדי בעניינים או לא מהמפורסמים והמקושרים, אבל זו עובדה שכמעט ולא תשמעו אותו גם היום במדיה הישראלית.
מצד שני עד לא מזמן הוא גם לא היה ביוטיוב או בפייסבוק, או בכל זירה אינטרנטית עוקפת רדיו או טלוויזיה בישראל. המקום היחיד שבו הוא הושמע באורח קבע הייתה התכנית של הנפלאה של דודו אלהרר בגלי צה"ל, שהופסקה גם היא בשלב מסוים. את השיר נהג דודו אלהרר להשמיע כמעט מדי שבוע, אבל איכשהו הוא היה כמעט היחיד.
כיןם השיר מושמע בחטף, לרגע קט, ביום הזיכרון. כמובן שזה נעשה ללא קרדיטים או סימני כלשהם למחבריו או המבצעים שלו ואז הוא ממהר ליפול שוב לתהום הנשייה.
כך או כך, אאוריקה רוצה לשנות את המציאות המשונה הזו. מדובר בשיר "חייל שלי" שכתב והלחין אותו חבצלת. ביצעה אותו ילדה בת 12, הזמרת אנה אקהרד. עכשיו הוא גם ברשת, עם קליפ משונה ולא מכבד וחבל שכך, אבל הוא מרגש ומולחן למופת ואתם חייבים להכירו.
תודה לדודו אלהרר שסייע לנו לאתר אותו.
הנה השיר שלא נודע - "חייל שלי":
https://youtu.be/ukh-b9y9DhU
אומץ, או אומץ לב, היא תכונה שמאפשרת לנו להתמודד עם פחד, סכנה וכאב ועם אי-הוודאות שקיימת בזמן שאנו מסכנים את עצמנו למען משהו או נמצאים בקושי גדול.
ישנם סוגי אומץ שונים, אבל לרוב מחלקים את האומץ לשני סוגים גדולים - אומץ לב, האומץ הפיזי שמאפשר לנו להתמודד עם כאב, סכנה גדולה או סבל והאומץ המוסרי - זה שמאפשר לנו להתמודד עם ביקורת או בושה גדולים.
הנה סיפורו של צביקה שעמד כמעט לבדו מול הצבא הסורי במלחמה (עברית):
https://youtu.be/x7vEGKfMSl4
על טייס שעשה מעשה אמיץ ועל גבול הטירוף והציל את מטוסו (עברית):
https://youtu.be/60k59AmXQtU
מה עם אישה אמיצה כל כך? (מתורגם)
https://youtu.be/jhcih25Z9vI
וספורטאי אמיץ ומועמד לזכייה בריצה באולימפיאדה, שנפל והפסיד בריצה, אך זכה לקהל של 65 אלף איש שהריע לו בעמידה:
http://youtu.be/kZlXWp6vFdE
יום הזיכרון
אם הקרבה היא ויתוּר על משהו, הרי שהקרבה עצמית פירושה מסירוּת נפש. ומסירות נפש כשמה כן היא - מסירת נפשך, חייך, עבור אחרים, כדי לאפשר להם חיים.
הקרבה פירושה ויתור על דבר בעל ערך רב, רק כדי לאפשר משהו אחר, שהמקריב לא בהכרח נהנה ממנו, או שיש הנהנים ממנו הרבה יותר.
אם אומרים שמישהו הקריב את קידומו בעבודה עבור המשפחה, מכוונים לכך שהוא ויתר על העמדת הקריירה במקום הראשון, כדי לספק את צרכי ילדיו או בן זוגו.
אבל ההקרבה העצמית היא הרבה יותר משמעותית, כי יש בה ויתור סופי, הכי משמעותי שיש - ויתור על עצם קיומו של המקריב. היא מתרחשת כשאדם מוכן לשלם בחייו שלו, לרוב כדי לאפשר חיים לאחרים.
בשואה אנשים הקריבו את חייהם בכדי שלא לבגוד בחבריהם למחתרת והורים הקריבו את עצמם להצלת ילדיהם. היו אף חסידי אומות העולם שהיו מוכנים להקריב את חייהם ואת חיי בני משפחתם בכדי להציל יהודים.
גם בשדה הקרב יש מקרים שלא יאומנו, של קפיצה על רימון או הפיכה של חיילים את עצמם ל"מגן אנושי" לחבריהם לנשק. חיילים שלקחו על עצמם משימות שהסיכוי לחזור מהן הוא אפסי והקריבו את עצמם למען חבריהם לנשק.
גם לאונידס הספרטני, בקרב תרמופילאי, נשאר עם 300 מחייליו להילחם בצבא פרסי עצום, כדי לאפשר למרבית צבאו לחמוק מהשמדה ולהיערך לעמידה מול הפרסים ולניצחון. קראו על כך בתגית "לאונידס".
בהיסטוריה של צה"ל לבדו היו לפחות 8 חיילים שהפילו את עצמם על רימון והגנו על חבריהם ממוות. רב סרן רועי קליין הוא המפורסם מביניהם, בהיותו הקצין שהגן על חייליו. קראו עליו בתגית "הקרבה עצמית, רועי קליין".
היו גם מי ש"נשכבו על הגדר" (ומכאן הביטוי המפורסם), כדי לאפשר לחבריהם לפרוץ למוצב ולכבוש אותו, כי הפצצה שנועדה להכריע את הגדר לא התפוצצה. שלושה לוחמים עשו זאת במלחמת ששת הימים לבדה, נשכבו על גדר בעת קרב, וחבריהם לנשק חצו אותה על גבם. דוד שירזי שילם בחייו על כך באותו קרב.
הנה המפקד הדגול שדאג לחלץ את חייליו והקריב את עצמו בשבילם (עברית):
https://youtu.be/G7uggJEF8Ig
האם גם בטבע יש הקרבה עצמית?
https://youtu.be/K_yYDhhrN00
וסרט תיעודי לזכר הקצין רועי קליין שנשכב על רימון כדי להגן על חייליו (עברית):
https://youtu.be/8AhWf5UtQ0Y?long=yes
אחד מטקסי יום הזיכרון המרגשים בעולם מתבצע בהוואי. אלפי מנורות, כל אחת מוקדשת למת, נשלחות על פני המים. על כל מנורה כותבים בני המשפחה כתובות ומילות געגוע.
זה אינו טקס דתי אלא אזרחי-קהילתי. הוא נערך בצמוד ליום הזיכרון של ארצות הברית. עשרות אלפים מבני הוואי, ובשנים האחרונות יותר ויותר תיירים מכל העולם, מגיעים בו אל החוף עם פנס נייר, בעל בסיס מוצק ועמיד במים, שעליו הם כותבים הקדשה ליקיריהם, שאינם עוד איתם.
בטקס מהפנט ומרגש, ממש ברגע השקיעה, משחררים אז המשתתפים אלפי מנורות נייר, לצוף בהמוניהן על פני האוקיינוס. המים האינסופיים נראים לכמה שעות כמו שמיים זרועי כוכבים.
זה רק טקס אחד שבו משיטים על פני המים מנורות נייר צפות, לזכר קרובים שמתו או נפגעו במלחמות. בתרבויות שונות משיטים את אותן לנטרנות, עששיות נייר מסורתיות, במורד נהר או על פני ים ואגם.
למשל טורו נגאשי (Tōrō nagashi), בעברית "משט המנורות". זהו טקס יפאני שבו משיטים עששיות נייר, צ'וצ'ין כמו שקוראים להן ביפאן, במורד נהר. המטרה הטקסית של הטקס הזה נעוצה באמונה שכך מדריכים את רוחות המתים של השנה, אל העולם הבא. היפנים מאמינים שמוצא האדם הוא מהים והפנסים השטים מייצגים את גופיהם של המתים, החוזרים אל המים.
ביפאן משיטים לנטרנות כאלה, מנורות נייר טקסיות, גם באירועים אחרים. אחד מהם הוא יום השנה להטלת פצצות האטום על הערים הירושימה ונגסקי, שנערך ב-6 באוגוסט. היפאנים עושים טקס דומה גם לזכרם של הרוגי אסונות המוניים, כמו 520 הנספים בהתרסקות טיסה 123 של ג'פאן איירליינס, מה שנחשב האסון הקטלני ביותר של מטוס בודד אי-פעם.
טקס השטת המנורות על פני המים, לזיכרון המתים, מתקיים בכל שנה במגוון מקומות נוספים במזרח. במקומות שונים הוא מתקיים בסמוך ל-15 ביולי ובאחרים דווקא ב-15 באוגוסט. מעבר לזיכרון, המסר המשותף ברוב הטקסים הללו, הוא של חיבור בין אנשים וקידום השלום על פני כדור הארץ.
הנה יום הזיכרון של המנורות הצפות בהוואי:
https://youtu.be/2TK7WoDByw8
כך נראה טקס השטת המנורות בהוואי:
https://youtu.be/ahUDFDb-5-A?t=3m40s
וכך זה נראה מרחוק יותר:
https://youtu.be/8_7akAT7ImE
הקסם של האורות הצפים הוא מהפנט:
https://youtu.be/3kqu9BaW6gs
ומתקיים גם במקומות אחרים:
https://youtu.be/wQ9x9V25_yM
כמו ביום הזיכרון להרוגי הירושימה ונגסקי:
https://youtu.be/dfdHozuO7Q8
